פורסם ב: 04.04.2018 בישראל היום

יצחק ניר ואריק צ’רניאק שירתו כטייסי קרב בחיל האוויר • מישקה בן־דוד מילא תפקיד בכיר במוסד • ושלושתם הפכו לסופרים – שכתבו לאחרונה רומנים דיסטופיים מצליחים עם תרחישים קודרים על עתיד המדינה • בראיון משותף הם טוענים: השסעים בעם מסוכנים ממלחמה קונבנציונלית

“מה רצית שאעשה? שאירה בהם?”, שאל מוטי ראובן, מאבטח במחסום ארז, בראיון טלפוני ששודר מייד בפתח חדשות הבוקר. “כל מה שראיתי זה נשים, ילדים, גל אדיר, אלפים באים אלי מתוך החושך. גם אם הייתי מרוקן עליהם את כל המחסנית, את שתי המחסניות, זה לא היה משנה כלום. בתוך דקה היו רומסים אותי… לא היו לנו הוראות פתיחה באש למקרה כזה. אף אחד לא דיבר איתנו על אפשרות פריצה של אלפי אזרחים”.

לכתבה שלמה: https://www.israelhayom.co.il/article/546893

לכתבה שלמה: http://www.theartblog.co/?p=2669

כאמנית, אוצרת ובעלת בלוג אמנות – אני מקבלת עשרות פניות מאמנים שאקדיש להם פוסט בבלוג. מרגש ומשמח אותי שבכל שכבות הגילאים אנשים נהנים ליצור, יחד עם זה גם בא הרצון לחזק את התודעה ולפרסם את היצירות. היות ואני יוצרת בעצמי, אני מזדהה ומבינה היטב את החשיבות האנרגטית להוציא את העבודות לקהל הרחב, בכל צורה שהיא… וכמובן כיום אחת הדרכים הכי יעילות אם לא ה- היא שיווק אמנות ישראלית באינטרנט.

חייבת לשתף אתכם שקיבלתי מייל מאוד מסקרן בבוקר יום שישי, בו כתב לי צייר ישראלי ותיק – יצחק ניר (WWW.YITZHAK-NIR.COM).

רוצים לדעת מה עומד מאחורי הציור?

לכתבה שלמה: http://www.theartblog.co/?p=2669

“…התמריץ האולטימטיבי של היוצר, הוא הפרס המובטח של התהילה” (ארתור סי קלארק. “אודיסאה בחלל”).
“מה שיוצא מהלב, נכנס ללב” (חב”ד)

מהו שגרם לבלרינה הראשית ריקי סינגר לרקוד את “שחרזדה” עד תום הבלט המפרך, ברגלים יחפות, כשכפיס עץ נעוץ מתחת לציפורן בוהן רגלה, והיא סובלת כאבי תופת?
מהו שדחף את לודביג וואן בטהובן לכתוב את ה”חמישית” וה”שביעית” ו”התשיעית” כשחירשותו מתקדמת והולכת?…
מדוע שבר מיכאלאנג’לו את גבו בחציבת שיש במחצבות “קאררה” ועל פיגומי ה”קאפלה הסיסטינית” במשך ארבע שנים תמימות?
מה באמת דחף את וינסנט וואן גוך, עני ומוטרף, שבימיו הקצרים לא מכר ולו תמונה אחת,  לצייר ולצייר ולצייר עד שהכאב והשיגעון של בדידותו הכריעהו ביריית אקדח?
מה הניע את גיורא אבן, הטייס אלוף ההפלות, לפגוע במטוס אויב אחר מטוס אויב, ללא רחמים וללא הפסק?
מהו שמריץ את הקופץ לגובה במוט, אלכס אוורבוך, לנסות פעם אחר פעם לזנק מעל הרף, לעיני עשרות אלפי צופים, להיכשל, לחייך חיוך מבויש ולהמשיך בחיי הסיגוף של אתלט אולימפי?
מה זה שם הדוחף את כל אותם שחקנים ובמאים לעבר הרפתקאות קולנועיות שעתידן לוט בערפל, אם לא טקס  חלוקת פסלוני זהב נואלים, חסרי כל ערך ממשי, ה”אוסקר”,  אם לא התהילה המגיעה עמם שלובת זרוע?..

נראה לי כי ביסודו של דבר, בעומק תת המודע האישי והקולקטיבי של יוצרי כל אותן יצירות בנות אלמוות בציור, בפיסול, בארכיטקטורה, בספרות ובמדע, בקולנוע ובריקוד, כמו גם בכל מכלול היצירה האנושית, במלחמה ובמפעלי שלום, עומד אותו כח מניע.
ביסוד כוחם של יוצרים, הוגים, בונים, ממציאים, מדינאים, מגלי ארצות ומצביאים, משחר ההיסטוריה ועד ימינו, מעבר לתחרותיות ולעניין האישי, עומדת אותה כמיהה, חזקה מכאב עזה מאהבה ולעיתים אף מרה ממוות –
הכמיהה לתהילה.

כולנו שונים, אך בסופו של יום כולנו דומים…
ולמרות שכולנו “חכמים ויודעים את התורה”: את ההיסטוריה, המסורות, התרבויות, הציוויים, הסמלים,”הזמנת הפטרון לאמן”, חרדות הקיום והמוות, בכל זאת יש משהו נוסף…
כי יותר מכל הסבר מלומד לשאלת היסוד: “מדוע בחר האמן ליצור כך?” עומדת לבדה, הכמיהה לתהילה.
מי מאיתנו איננו כמה אל העוצמה שבמחיאות הכפיים? אל אור הזרקורים? אל הטפיחות על השכם, אל הפרסום, אל הבעות ההתפעלות, אל ביטויי ההערצה (ועמם גם את רגשי הקנאה החבויים…).

ומה הן אותן “מחיאות הכפיים” אם לא הרצון לקבל כל רגע מחדש אישור לקיומנו. אישור שבני ערך אנו, שאבא ואימא גאים בנו, שאנו עומדים בציפיותינו ובציפיות האחרים מאתנו…

ואולי אותן “מחיאות הכפיים” אינן אלא “הצד המואר” של המפלצת האפלה – האגו האנושי הרעב שלעולם איננו שבע?

אפשר שהפכנו את הרעב למחיאות הכפיים לציפיות של ממש; אין להן תכלית ואין להן אחרית, והן דוחפות, מרעילות ומכלות, אך “אין  לנו חיים” בלעדיהן… ואולי דווקא בשל כך יש ואנו מגיעים להישגים שלא חלמנו עליהן באותן שנים עלומות של ילדותנו המוקדמת?..

אנו ממשיכים ליצור, להתלבט, לסבול, להתבשם מהצלחותינו ולשקוע למעמקי הדיכאון  בכישלוננו, ולא לוותר… אך לעיתים, כמעט בהיסח הדעת, יד המקרה וחדוות המשחק שבעשייה, יביאונו לפתע לטובות שביצירתנו…

ולמרות זאת, לא כולנו ה”חיפושיות”, או “מוצארט”, או “שייקספיר” או “סר אייזיק ניוטון”…

מה חבוי ביסודה של “הכמיהה לתהילה”?

מיהי אותה כמיהה בלתי פוסקת לרָצות את עצמנו, להיחשף ולייחל לאותה “תהילת עולם” קיצרת ימים, שתחלוף ממילא עם חלוף חיינו ולעולם לא תחיה לנצח?
מהו אותו הלהט, אותו הדחף, אותה תחושת חוסר מנוחה הדוחקת להגות ולעשות, לכתוב ולצייר, לחקור ולפרסם, להמציא ולהציג לראווה?
הייתכן כי אין זו אלא אותה תשוקה שלא ניתן להשביעה ולא ניתן לכבותה כל עוד חיים אנו, לשמוע עוד ועוד ועוד –
“אנחנו אוהבים אותך!“

ולמה נתאווה כל כך לשמוע את רעם התשואות ואמרי השבח, שאינם אלא “אתה גדול, אנחנו – אוהבים אותך…”
מהי אותה תחושה בקצות האצבעות שאינה נותנת מנוח, אלא אם באים בעקבותיה אותם רגעי אקסטאזה של יצירה חסרת מעצורים?…
מהו אותה מדרון חלקלק הגולש אל חוסר המעש ואל השגרה האפורה ואפלת הדיכאון, האורבים מעבר לפינה אם אך לא נקשיב לנהמת ליבנו?
ייתכן כי הכול מתחיל בלידה והגעגועים אל הרחם החם, אל החיבוק, אל הליטוף, אל הנישוק ואל דברי הנוחם המרגיעים את הבכי?…
האין זו אותה ההתחלה עצמה הדוחפת ומטריפה אותנו כל חיינו – לבקש אהבה ולרוב לא למצוא אותה באמת?..

וכך, מבלי משים, פירות מאמצינו הבלתי נלאים לזכות באותה אהבה אבודה, יישארו בצידי הדרכים כ”יצירות” שחיינו תלויים בהן…
אנו מפתחים את כישורינו וכישרוננו, העזתנו וכיבוש פחדינו עד קצה גבול היכולת ולעיתים אף מעבר לכך, כדי שאולי, בסופו של דבר בעומדנו מול עצמנו, זקנים וכנים, כמו רמבראנדט מול דיוקנו האחרון – נסלח לעצמנו, נטפח על שכמנו שידע כבר הכול ונאמר:
“עשיתי את זה, מצאתי את האהבה האובדת; אני אוהב את עצמי ואת האוהבים אותי”…

התשוקה לתהילה והכמיהה לאהבה, מלווה אותנו משחר ההיסטוריה והינן נצר לייצרי ההישרדות, המין ופחד המוות. מקורה בחסך הקמאי  שראשיתו בגירוש מגן העדן והמשכו בהגפת שערי גן העדן הפרטי שלנו. אותו כאב ראשוני של אור היום ללא הרחם הרחום, הנמשך במכאובי הינקות והילדות הרודפים אחרינו כצל – באשר נלך, ילוונו.  אם לא נשכיל לצקת משמעות של יצירה לתוך חיינו הריקים והחד פעמיים, עלולים חיים אלה להיות “… כצל עובר” (“אדם כצל דמה – ימיו כצל עובר” תהילים מזמור קמ”ד).

ובכל זאת, רפי לביא לא יגיע אל “היכל התהילה” וטולסטוי וקראווג’יו לא יעזבוהו לנצח…
ומדוע זה “הרודף אחרי התהילה, התהילה חומקת ממנו”?
מהו אותו “המשהו” הזה, המעניק לאישה הצעירה הלבושה בכחול וכרסה בין שיניה, קוראת מכתב אל מול האור הקורן מחלונה בדלפט שבהולנד, חיי נצח וליוהנס וורמיר תהילת עולם?
מדוע כאשר תיבש אחרונת שלוליות החלודה, שארית עגומה לעִיגולי ברזל חומים וחלודים המוצבים אל מול שמי תל אביב בחזית “היכל התרבות”, איש אולי כבר לא יזכור את מנשה קדישמן?
ומהו, שמעניק לנו כבר עכשיו את התחושה שלוסיאן פרויד, ג’קסון פולוק, דיויד הוקני, ארון קופלנד וגו’ן לנון יחיו לנצח?…

האם ניתן לזהות את המרכיבים העדינים והמסתוריים, המעניקים ל”יצירת המופת” את היותה אכן מופת? מופת, הוא אות נס ודגל המראה כיוון ודרך, הוא הוכחה לנכונות הדבר, בבחינת “כזאת ראה וקדש”.  המופת הוא גם פלא, השמור אולי רק ליחידים…

האם ראוי להתחקות אחר תהליך “יצירת המופת” המשותף ליוצרים הדגולים?
האם נכון לחפש אחר מה שהתרחש בזמן לידתן של אותן יצירות אלמותיות כמו “דוד” של מיכאלאנג’לו “החמישית” של בטהובן, “רפסודת המדוזה” של ג’ריקו או “היי ג’וד” של החיפושיות?

אני סבור שנכון הדבר.

לגבי קיים הסבר אותו אני רוצה לחשפו עבורי ואולי גם עבורך…
בשבילי הוא חשוב.
זוהי פרשנותי לנוכח אותם “אותות ומופתים” אותה אני מעדיף לאמץ, אותה אני בוחר לחקור ואליה להתבונן, כדי לאמץ את ידיי ברגעי הייאוש הגדולים.

על יסודות יצירת המופת

על שלושה גורמים  בתהליך היצירה לחבור יחדיו כדי שברבות הימים יינתן לה סיכוי להפוך למופת, לדוגמא, לבאר לשאוב ממנה מקורות השראה…

• כישרון:  מקוריות, דמיון “סינרגיה של יכולות גבוהות” מנטאליות ופיסיות, המושגת בעבודה קשה, העשויה להיקרא גם “גאונות”…

• רמה טכנית: תבונת כפיים, מיומנות ביצוע והשאיפה לשלמות. וירטואוזיות תוך מתן כבוד לחומר, לרוח ולקהל. הכושר להתמיד בנחישות ובסבלנות אין קץ עד להשלמת התהליך, חרף קשיי החיים והיצירה. יצירה טובה וראויה באמת, לא תוכל להיווצר אם יוצרה לא אהב את נושאי יצירתו וחומריה הפיסיים והרוחניים.  ללא חקירה, אותה התבוננות דייקנית ולימוד מעמיק – ספק אם יצירה כלשהי תוכל להפעים את ליבנו ולרגש את נפשנו…

• אמת הפנימית: נאמנות חסרת פשרות ל”צוו מצפונך” ו ל”דם לבך”. חשיפתה מתוך חירות ובחירה. (איש אמת לא יניח עד שיהיה שלם עם מעשה ידיו, שכן הוא המבקר החד, המדויק, האוהב והאכזר של יצירותיו…).

• מהו אותו כישרון אם לא היכולת לשמש ככלי; “צינור” דרכו עשויים לזרום שלמותו ויופיו של היקום דרך דמיונו ונשמתו של הצייר אל בד המפרשׁים הגס ביד אמן? הגשר מעליו זורמים הצלילים המושלמים אל נוצת האווז המושחזת הטבולה בדיו אל נייר התווים הלבן, אשר בבוא העת, פעם אחר פעם, דור אחרי דור ינוגנו הם לעד?
  ומהי אותה גאונות אם לא אהבת הורים המעניקה לילדיהם דור אחרי דור, גלגול אחרי גלגול אחרי גלגול את תמצית גופם, מוחם ונשמתם?…
  והמיומנות המושלמת המושגת בעמל עקשני, הרי בלעדיה אי אפשר לעשות שום דבר “טוב באמת”…
  ומהי אותה “אמת פנימית”? אותה קלישאה חבוטה והכרחית, אם לא תמצית הכאב, הפחד, השמחה והעצב, התשוקות והגעגועים, תמצית הרעיון יחד עם האומץ והנחישות של המעז להיות בן חורין וליצור? היכן נמצא שילוש זה?

  במוחו ובליבו של האדם…

  והיה אם חברו שלושתם יחדיו בזמן ובמקום כי נועדו –
  שם יופיע הסיכוי, אז תזרח האפשרות…

  והיה, אם “בזמן האמת” בתהליך היצירה חסר אחד מגורמים אלה, לעולם לא יינתן סיכוי ליצירה להיחשב ולהיהפך בזמנה או במרוצת הדורות, ל”יצירת מופת”…

מהו אותו כישרון אם לא היכולת לשמש ככלי; “צינור” דרכו עשויים לזרום שלמותו ויופיו של היקום דרך דמיונו ונשמתו של הצייר אל בד המפרשׁים הגס ביד אמן? הגשר מעליו זורמים הצלילים המושלמים אל נוצת האווז המושחזת הטבולה בדיו אל נייר התווים הלבן, אשר בבוא העת, פעם אחר פעם, דור אחרי דור ינוגנו הם לעד?
ומהי אותה גאונות אם לא אהבת הורים המעניקה לילדיהם דור אחרי דור, גלגול אחרי גלגול אחרי גלגול את תמצית גופם, מוחם ונשמתם?…
והמיומנות המושלמת המושגת בעמל עקשני, הרי בלעדיה אי אפשר לעשות שום דבר “טוב באמת”…
ומהי אותה “אמת פנימית”? אותה קלישאה חבוטה והכרחית, אם לא תמצית הכאב, הפחד, השמחה והעצב,התשוקות והגעגועים, תמצית הרעיון יחד עם האומץ והנחישות של המעז להיות בן חורין וליצור? היכן נמצא שילוש זה?

במוחו ובליבו של האדם…

והיה, אם חברו שלושתם יחדיו בזמן ובמקום כי נועדו –
שם יופיע הסיכוי, אז תזרח האפשרות…

אך בכל זאת, משהו חסר.
הן לא כל אותן היצירות שבהן התקיים אותו מיזוג מופלא, אותו “שילוש קדוש” אכן הפכו למושא של פליאה והערצה, לנס ודגל, לדוגמא ועליה לרגל – ליצירות מופת…
ומהו שחסר?
מהו שהופך את האפשרות לוודאות, את הסיכוי לפלא?

“מגע הקסם” רוח האלוהים, אם תרצו…
הייתכן כי רק אם “אלוהים היה שם”, ייהפך הסיכוי לממשות, תיהפך האפשרות לנס..?

ומי היא או מה היא אותה אלוהות? מה היא הבריאה ומהו היקום ומיהם הסדר והכאוס שבטבע? לא לנו לדעת. השאלה היא, האם ייתכנו בחיינו רגעים של “מעל ומעבר” של מגע הקסם… אני מאמין שכן…ואתה? ואת?

ונניח שאכן יש ותתגלה “השכינה” מעבר לכתפו של פסל, או צייר או מלחין מיוסר, האם זה מספיק שאנחנו ואחרים אחרינו ייראו ביצירתו  מופת?..
כנראה שגם בכך אין די.
מה אם כן,  עוד “חייב” לקרות?

על התקופה והזמן לחלוף…

הזמן הוא “המסננת” הטובה ביותר כדי להבחין ממרחק השנים, בפרספקטיבה רחבה – בטוב מול הרע. האם “אייקון תרבותי” בתקופתו, עדיין מרגש בתקופתנו וירגש  דורות רבים אחרינו?
לא כל היצירות עמנו. רובן אבד לנצח. אם כך “חייבת” יצירה לשרוד ולהישמר על אף פגעי הטבע והאדם כדי לעמוד לגורלה – הביקורת… רק ממרחקו של זמן רב אפשר לקבל תובנות אמת. לאחר שהקשרי היצירה ואופנותיה בתקופתה יעברו מן העולם בחלוף הזמן נישאר רק עם תמצית כישרונו, ” דם ליבו” ויכולתו של אמן, כשנחווה אנחנו את יצירתו.

וכמה זמן זה “זמן רב”?

לפחות על ארבעה דורות לעבור מן העולם.
כך לא יישאר זיכרון ממשי, מאב לבן לנכד לנין, של מה שהיה שם “באמת”…ותישאר רק היצירה כשלעצמה, נטו…
אנו לא חווינו את מוראות המהפכה הצרפתית. ולמרות זאת, “מארה” המת של ז’ק לואי דוד, המתבוסס בדמו באמבטיה, יישאר לתמיד כציור מופת העומד בזכות עצמו, מעבר לזמן ולמקום:
הצייר והמהפכן הצרפתי נוגע באנושיות שבנו, דורות רבים לאחר שנעלם הוא ונעלמו המהפכה ואימי הגיליוטינה שהיוו את המרחב לציורו. וכשחתם אז על הבד: “למארה – מדוד”,  אלוהים היה שם…

האם העובדה שאנו רואים ב“קונצ’רטו לכינור ותזמורת” של מנדלסון, ב“אדם ההוגה” של רודן, ב“גרניקה” של פיקאסו ב“מאספות” של מילה ובעורבי המוות ב“שדה החיטה” של ואן גוך יצירות מופת, מאשרת את קיומם של ה”תנאים” שתוארו לעיל?

אני סבור שכן. ואת? ואתה?

כל יום נוצרות יצירות מופת ושאינן כאלה. לעולם לא נדע מי תשרוד ומי תשכח, מי תיגע בתהילה ותישרף כאיקרוס בנסיקתו אל השמש, ומי תמשיך להתנגן באוזנינו לנצח, כל עוד יקשיב האדם למוסיקה… העולם המודרני על שלל אפשרויות הלימוד, התקשורת והעשייה הפתוחות בפני כל אחת ואחד, מציע הזדמנויות חדשות למיליונים רבים מאד להגיע להישגים לא פחותים מהישגי ענקי העבר, אם רק נעז לפסוע, בדרכנו שלנו…

אין לנו אלא להמשיך ולחיות. לאסוף השפעות, ללמוד מכל אחד אך לא להעתיק איש ובעיקר לא את עצמנו. להתפתח, להשתחרר ולהיזהר מהמושלם פן תאבד רוח היצירה… לא לשקר, לזייף ולרצות אחרים. לעולם לא להתכחש למהותנו הפנימית. לבחור כבני חורין. ליצור את חיינו ויצירותינו כל יום מחדש בהתלהבות ותשוקה רעננה, אם אפשר בשמחה ובחברת בני אדם, ולנסות ולתהות על חידת האלוהות שביקום ובאדם…

 יצחק ניר. תל אביב. 2014