“…התמריץ האולטימטיבי של היוצר, הוא הפרס המובטח של התהילה” (ארתור סי קלארק. “אודיסאה בחלל”).
“מה שיוצא מהלב, נכנס ללב” (חב”ד)

מהו שגרם לבלרינה הראשית ריקי סינגר לרקוד את “שחרזדה” עד תום הבלט המפרך, ברגלים יחפות, כשכפיס עץ נעוץ מתחת לציפורן בוהן רגלה, והיא סובלת כאבי תופת?
מהו שדחף את לודביג וואן בטהובן לכתוב את ה”חמישית” וה”שביעית” ו”התשיעית” כשחירשותו מתקדמת והולכת?…
מדוע שבר מיכאלאנג’לו את גבו בחציבת שיש במחצבות “קאררה” ועל פיגומי ה”קאפלה הסיסטינית” במשך ארבע שנים תמימות?
מה באמת דחף את וינסנט וואן גוך, עני ומוטרף, שבימיו הקצרים לא מכר ולו תמונה אחת,  לצייר ולצייר ולצייר עד שהכאב והשיגעון של בדידותו הכריעהו ביריית אקדח?
מה הניע את גיורא אבן, הטייס אלוף ההפלות, לפגוע במטוס אויב אחר מטוס אויב, ללא רחמים וללא הפסק?
מהו שמריץ את הקופץ לגובה במוט, אלכס אוורבוך, לנסות פעם אחר פעם לזנק מעל הרף, לעיני עשרות אלפי צופים, להיכשל, לחייך חיוך מבויש ולהמשיך בחיי הסיגוף של אתלט אולימפי?
מה זה שם הדוחף את כל אותם שחקנים ובמאים לעבר הרפתקאות קולנועיות שעתידן לוט בערפל, אם לא טקס  חלוקת פסלוני זהב נואלים, חסרי כל ערך ממשי, ה”אוסקר”,  אם לא התהילה המגיעה עמם שלובת זרוע?..

נראה לי כי ביסודו של דבר, בעומק תת המודע האישי והקולקטיבי של יוצרי כל אותן יצירות בנות אלמוות בציור, בפיסול, בארכיטקטורה, בספרות ובמדע, בקולנוע ובריקוד, כמו גם בכל מכלול היצירה האנושית, במלחמה ובמפעלי שלום, עומד אותו כח מניע.
ביסוד כוחם של יוצרים, הוגים, בונים, ממציאים, מדינאים, מגלי ארצות ומצביאים, משחר ההיסטוריה ועד ימינו, מעבר לתחרותיות ולעניין האישי, עומדת אותה כמיהה, חזקה מכאב עזה מאהבה ולעיתים אף מרה ממוות –
הכמיהה לתהילה.

כולנו שונים, אך בסופו של יום כולנו דומים…
ולמרות שכולנו “חכמים ויודעים את התורה”: את ההיסטוריה, המסורות, התרבויות, הציוויים, הסמלים,”הזמנת הפטרון לאמן”, חרדות הקיום והמוות, בכל זאת יש משהו נוסף…
כי יותר מכל הסבר מלומד לשאלת היסוד: “מדוע בחר האמן ליצור כך?” עומדת לבדה, הכמיהה לתהילה.
מי מאיתנו איננו כמה אל העוצמה שבמחיאות הכפיים? אל אור הזרקורים? אל הטפיחות על השכם, אל הפרסום, אל הבעות ההתפעלות, אל ביטויי ההערצה (ועמם גם את רגשי הקנאה החבויים…).

ומה הן אותן “מחיאות הכפיים” אם לא הרצון לקבל כל רגע מחדש אישור לקיומנו. אישור שבני ערך אנו, שאבא ואימא גאים בנו, שאנו עומדים בציפיותינו ובציפיות האחרים מאתנו…

ואולי אותן “מחיאות הכפיים” אינן אלא “הצד המואר” של המפלצת האפלה – האגו האנושי הרעב שלעולם איננו שבע?

אפשר שהפכנו את הרעב למחיאות הכפיים לציפיות של ממש; אין להן תכלית ואין להן אחרית, והן דוחפות, מרעילות ומכלות, אך “אין  לנו חיים” בלעדיהן… ואולי דווקא בשל כך יש ואנו מגיעים להישגים שלא חלמנו עליהן באותן שנים עלומות של ילדותנו המוקדמת?..

אנו ממשיכים ליצור, להתלבט, לסבול, להתבשם מהצלחותינו ולשקוע למעמקי הדיכאון  בכישלוננו, ולא לוותר… אך לעיתים, כמעט בהיסח הדעת, יד המקרה וחדוות המשחק שבעשייה, יביאונו לפתע לטובות שביצירתנו…

ולמרות זאת, לא כולנו ה”חיפושיות”, או “מוצארט”, או “שייקספיר” או “סר אייזיק ניוטון”…

מה חבוי ביסודה של “הכמיהה לתהילה”?

מיהי אותה כמיהה בלתי פוסקת לרָצות את עצמנו, להיחשף ולייחל לאותה “תהילת עולם” קיצרת ימים, שתחלוף ממילא עם חלוף חיינו ולעולם לא תחיה לנצח?
מהו אותו הלהט, אותו הדחף, אותה תחושת חוסר מנוחה הדוחקת להגות ולעשות, לכתוב ולצייר, לחקור ולפרסם, להמציא ולהציג לראווה?
הייתכן כי אין זו אלא אותה תשוקה שלא ניתן להשביעה ולא ניתן לכבותה כל עוד חיים אנו, לשמוע עוד ועוד ועוד –
“אנחנו אוהבים אותך!“

ולמה נתאווה כל כך לשמוע את רעם התשואות ואמרי השבח, שאינם אלא “אתה גדול, אנחנו – אוהבים אותך…”
מהי אותה תחושה בקצות האצבעות שאינה נותנת מנוח, אלא אם באים בעקבותיה אותם רגעי אקסטאזה של יצירה חסרת מעצורים?…
מהו אותה מדרון חלקלק הגולש אל חוסר המעש ואל השגרה האפורה ואפלת הדיכאון, האורבים מעבר לפינה אם אך לא נקשיב לנהמת ליבנו?
ייתכן כי הכול מתחיל בלידה והגעגועים אל הרחם החם, אל החיבוק, אל הליטוף, אל הנישוק ואל דברי הנוחם המרגיעים את הבכי?…
האין זו אותה ההתחלה עצמה הדוחפת ומטריפה אותנו כל חיינו – לבקש אהבה ולרוב לא למצוא אותה באמת?..

וכך, מבלי משים, פירות מאמצינו הבלתי נלאים לזכות באותה אהבה אבודה, יישארו בצידי הדרכים כ”יצירות” שחיינו תלויים בהן…
אנו מפתחים את כישורינו וכישרוננו, העזתנו וכיבוש פחדינו עד קצה גבול היכולת ולעיתים אף מעבר לכך, כדי שאולי, בסופו של דבר בעומדנו מול עצמנו, זקנים וכנים, כמו רמבראנדט מול דיוקנו האחרון – נסלח לעצמנו, נטפח על שכמנו שידע כבר הכול ונאמר:
“עשיתי את זה, מצאתי את האהבה האובדת; אני אוהב את עצמי ואת האוהבים אותי”…

התשוקה לתהילה והכמיהה לאהבה, מלווה אותנו משחר ההיסטוריה והינן נצר לייצרי ההישרדות, המין ופחד המוות. מקורה בחסך הקמאי  שראשיתו בגירוש מגן העדן והמשכו בהגפת שערי גן העדן הפרטי שלנו. אותו כאב ראשוני של אור היום ללא הרחם הרחום, הנמשך במכאובי הינקות והילדות הרודפים אחרינו כצל – באשר נלך, ילוונו.  אם לא נשכיל לצקת משמעות של יצירה לתוך חיינו הריקים והחד פעמיים, עלולים חיים אלה להיות “… כצל עובר” (“אדם כצל דמה – ימיו כצל עובר” תהילים מזמור קמ”ד).

ובכל זאת, רפי לביא לא יגיע אל “היכל התהילה” וטולסטוי וקראווג’יו לא יעזבוהו לנצח…
ומדוע זה “הרודף אחרי התהילה, התהילה חומקת ממנו”?
מהו אותו “המשהו” הזה, המעניק לאישה הצעירה הלבושה בכחול וכרסה בין שיניה, קוראת מכתב אל מול האור הקורן מחלונה בדלפט שבהולנד, חיי נצח וליוהנס וורמיר תהילת עולם?
מדוע כאשר תיבש אחרונת שלוליות החלודה, שארית עגומה לעִיגולי ברזל חומים וחלודים המוצבים אל מול שמי תל אביב בחזית “היכל התרבות”, איש אולי כבר לא יזכור את מנשה קדישמן?
ומהו, שמעניק לנו כבר עכשיו את התחושה שלוסיאן פרויד, ג’קסון פולוק, דיויד הוקני, ארון קופלנד וגו’ן לנון יחיו לנצח?…

האם ניתן לזהות את המרכיבים העדינים והמסתוריים, המעניקים ל”יצירת המופת” את היותה אכן מופת? מופת, הוא אות נס ודגל המראה כיוון ודרך, הוא הוכחה לנכונות הדבר, בבחינת “כזאת ראה וקדש”.  המופת הוא גם פלא, השמור אולי רק ליחידים…

האם ראוי להתחקות אחר תהליך “יצירת המופת” המשותף ליוצרים הדגולים?
האם נכון לחפש אחר מה שהתרחש בזמן לידתן של אותן יצירות אלמותיות כמו “דוד” של מיכאלאנג’לו “החמישית” של בטהובן, “רפסודת המדוזה” של ג’ריקו או “היי ג’וד” של החיפושיות?

אני סבור שנכון הדבר.

לגבי קיים הסבר אותו אני רוצה לחשפו עבורי ואולי גם עבורך…
בשבילי הוא חשוב.
זוהי פרשנותי לנוכח אותם “אותות ומופתים” אותה אני מעדיף לאמץ, אותה אני בוחר לחקור ואליה להתבונן, כדי לאמץ את ידיי ברגעי הייאוש הגדולים.

על יסודות יצירת המופת

על שלושה גורמים  בתהליך היצירה לחבור יחדיו כדי שברבות הימים יינתן לה סיכוי להפוך למופת, לדוגמא, לבאר לשאוב ממנה מקורות השראה…

• כישרון:  מקוריות, דמיון “סינרגיה של יכולות גבוהות” מנטאליות ופיסיות, המושגת בעבודה קשה, העשויה להיקרא גם “גאונות”…

• רמה טכנית: תבונת כפיים, מיומנות ביצוע והשאיפה לשלמות. וירטואוזיות תוך מתן כבוד לחומר, לרוח ולקהל. הכושר להתמיד בנחישות ובסבלנות אין קץ עד להשלמת התהליך, חרף קשיי החיים והיצירה. יצירה טובה וראויה באמת, לא תוכל להיווצר אם יוצרה לא אהב את נושאי יצירתו וחומריה הפיסיים והרוחניים.  ללא חקירה, אותה התבוננות דייקנית ולימוד מעמיק – ספק אם יצירה כלשהי תוכל להפעים את ליבנו ולרגש את נפשנו…

• אמת הפנימית: נאמנות חסרת פשרות ל”צוו מצפונך” ו ל”דם לבך”. חשיפתה מתוך חירות ובחירה. (איש אמת לא יניח עד שיהיה שלם עם מעשה ידיו, שכן הוא המבקר החד, המדויק, האוהב והאכזר של יצירותיו…).

• מהו אותו כישרון אם לא היכולת לשמש ככלי; “צינור” דרכו עשויים לזרום שלמותו ויופיו של היקום דרך דמיונו ונשמתו של הצייר אל בד המפרשׁים הגס ביד אמן? הגשר מעליו זורמים הצלילים המושלמים אל נוצת האווז המושחזת הטבולה בדיו אל נייר התווים הלבן, אשר בבוא העת, פעם אחר פעם, דור אחרי דור ינוגנו הם לעד?
  ומהי אותה גאונות אם לא אהבת הורים המעניקה לילדיהם דור אחרי דור, גלגול אחרי גלגול אחרי גלגול את תמצית גופם, מוחם ונשמתם?…
  והמיומנות המושלמת המושגת בעמל עקשני, הרי בלעדיה אי אפשר לעשות שום דבר “טוב באמת”…
  ומהי אותה “אמת פנימית”? אותה קלישאה חבוטה והכרחית, אם לא תמצית הכאב, הפחד, השמחה והעצב, התשוקות והגעגועים, תמצית הרעיון יחד עם האומץ והנחישות של המעז להיות בן חורין וליצור? היכן נמצא שילוש זה?

  במוחו ובליבו של האדם…

  והיה אם חברו שלושתם יחדיו בזמן ובמקום כי נועדו –
  שם יופיע הסיכוי, אז תזרח האפשרות…

  והיה, אם “בזמן האמת” בתהליך היצירה חסר אחד מגורמים אלה, לעולם לא יינתן סיכוי ליצירה להיחשב ולהיהפך בזמנה או במרוצת הדורות, ל”יצירת מופת”…

מהו אותו כישרון אם לא היכולת לשמש ככלי; “צינור” דרכו עשויים לזרום שלמותו ויופיו של היקום דרך דמיונו ונשמתו של הצייר אל בד המפרשׁים הגס ביד אמן? הגשר מעליו זורמים הצלילים המושלמים אל נוצת האווז המושחזת הטבולה בדיו אל נייר התווים הלבן, אשר בבוא העת, פעם אחר פעם, דור אחרי דור ינוגנו הם לעד?
ומהי אותה גאונות אם לא אהבת הורים המעניקה לילדיהם דור אחרי דור, גלגול אחרי גלגול אחרי גלגול את תמצית גופם, מוחם ונשמתם?…
והמיומנות המושלמת המושגת בעמל עקשני, הרי בלעדיה אי אפשר לעשות שום דבר “טוב באמת”…
ומהי אותה “אמת פנימית”? אותה קלישאה חבוטה והכרחית, אם לא תמצית הכאב, הפחד, השמחה והעצב,התשוקות והגעגועים, תמצית הרעיון יחד עם האומץ והנחישות של המעז להיות בן חורין וליצור? היכן נמצא שילוש זה?

במוחו ובליבו של האדם…

והיה, אם חברו שלושתם יחדיו בזמן ובמקום כי נועדו –
שם יופיע הסיכוי, אז תזרח האפשרות…

אך בכל זאת, משהו חסר.
הן לא כל אותן היצירות שבהן התקיים אותו מיזוג מופלא, אותו “שילוש קדוש” אכן הפכו למושא של פליאה והערצה, לנס ודגל, לדוגמא ועליה לרגל – ליצירות מופת…
ומהו שחסר?
מהו שהופך את האפשרות לוודאות, את הסיכוי לפלא?

“מגע הקסם” רוח האלוהים, אם תרצו…
הייתכן כי רק אם “אלוהים היה שם”, ייהפך הסיכוי לממשות, תיהפך האפשרות לנס..?

ומי היא או מה היא אותה אלוהות? מה היא הבריאה ומהו היקום ומיהם הסדר והכאוס שבטבע? לא לנו לדעת. השאלה היא, האם ייתכנו בחיינו רגעים של “מעל ומעבר” של מגע הקסם… אני מאמין שכן…ואתה? ואת?

ונניח שאכן יש ותתגלה “השכינה” מעבר לכתפו של פסל, או צייר או מלחין מיוסר, האם זה מספיק שאנחנו ואחרים אחרינו ייראו ביצירתו  מופת?..
כנראה שגם בכך אין די.
מה אם כן,  עוד “חייב” לקרות?

על התקופה והזמן לחלוף…

הזמן הוא “המסננת” הטובה ביותר כדי להבחין ממרחק השנים, בפרספקטיבה רחבה – בטוב מול הרע. האם “אייקון תרבותי” בתקופתו, עדיין מרגש בתקופתנו וירגש  דורות רבים אחרינו?
לא כל היצירות עמנו. רובן אבד לנצח. אם כך “חייבת” יצירה לשרוד ולהישמר על אף פגעי הטבע והאדם כדי לעמוד לגורלה – הביקורת… רק ממרחקו של זמן רב אפשר לקבל תובנות אמת. לאחר שהקשרי היצירה ואופנותיה בתקופתה יעברו מן העולם בחלוף הזמן נישאר רק עם תמצית כישרונו, ” דם ליבו” ויכולתו של אמן, כשנחווה אנחנו את יצירתו.

וכמה זמן זה “זמן רב”?

לפחות על ארבעה דורות לעבור מן העולם.
כך לא יישאר זיכרון ממשי, מאב לבן לנכד לנין, של מה שהיה שם “באמת”…ותישאר רק היצירה כשלעצמה, נטו…
אנו לא חווינו את מוראות המהפכה הצרפתית. ולמרות זאת, “מארה” המת של ז’ק לואי דוד, המתבוסס בדמו באמבטיה, יישאר לתמיד כציור מופת העומד בזכות עצמו, מעבר לזמן ולמקום:
הצייר והמהפכן הצרפתי נוגע באנושיות שבנו, דורות רבים לאחר שנעלם הוא ונעלמו המהפכה ואימי הגיליוטינה שהיוו את המרחב לציורו. וכשחתם אז על הבד: “למארה – מדוד”,  אלוהים היה שם…

האם העובדה שאנו רואים ב“קונצ’רטו לכינור ותזמורת” של מנדלסון, ב“אדם ההוגה” של רודן, ב“גרניקה” של פיקאסו ב“מאספות” של מילה ובעורבי המוות ב“שדה החיטה” של ואן גוך יצירות מופת, מאשרת את קיומם של ה”תנאים” שתוארו לעיל?

אני סבור שכן. ואת? ואתה?

כל יום נוצרות יצירות מופת ושאינן כאלה. לעולם לא נדע מי תשרוד ומי תשכח, מי תיגע בתהילה ותישרף כאיקרוס בנסיקתו אל השמש, ומי תמשיך להתנגן באוזנינו לנצח, כל עוד יקשיב האדם למוסיקה… העולם המודרני על שלל אפשרויות הלימוד, התקשורת והעשייה הפתוחות בפני כל אחת ואחד, מציע הזדמנויות חדשות למיליונים רבים מאד להגיע להישגים לא פחותים מהישגי ענקי העבר, אם רק נעז לפסוע, בדרכנו שלנו…

אין לנו אלא להמשיך ולחיות. לאסוף השפעות, ללמוד מכל אחד אך לא להעתיק איש ובעיקר לא את עצמנו. להתפתח, להשתחרר ולהיזהר מהמושלם פן תאבד רוח היצירה… לא לשקר, לזייף ולרצות אחרים. לעולם לא להתכחש למהותנו הפנימית. לבחור כבני חורין. ליצור את חיינו ויצירותינו כל יום מחדש בהתלהבות ותשוקה רעננה, אם אפשר בשמחה ובחברת בני אדם, ולנסות ולתהות על חידת האלוהות שביקום ובאדם…

 יצחק ניר. תל אביב. 2014

במקום מילות פרידה –

אל על. נתב”ג. 30 באוקטובר 2010. דברים בג’מבו 747/400 לאחר נחיתה אחרונה.

טייסי טייסת 119 לפני העברת מטוסי המיראז’ לטייסות 101 ו 117. תל נוף 1970.

“הארץ המובטחת”

זה קרה לפני הרבה שנים
בארץ גושן, מצרים של הפרעונים
המצב היה מאד קשה
וכולנו הזדנבנו אחרי רבנו, משה.

חצינו ים בחורבה, עם של עבדים
דור ועוד דור נדדנו, יהודים לא נחמדים…
שם הלכנו ובכינו, בלי מקלחת וחשמל
וברפידים חנינו, כדי לפתוח מעגל…

ארבעים שנה נדדנו, כמה כאבה התחת
עד שמהרי אדום נחתנו, על הארץ המובטחת…
והארץ המובטחת היא כמו יורה רותחת
ריב אחים שנאת חינם כך פוזרנו בעולם…

שנות אלפיים בניכר כאותם מתי מדבר
מה מותר ומה אסור, לא החמצנו שום שיעור…

 ואז, בחזונו הנביא תיאודור
ראה כי הגיע הזמן, הביתה לחזור!
ואם רק תרצו זו אינה אגדה
ואת הארץ לבנות – דרושה הרבה עבודה…

והורינו חזרו, כמוכי קדחת
לשקם ולבנות את הארץ המובטחת
ארבעים שנה הלכו כמו צאן
אחרי הרועה, דוד בן גוריון…

ולפתע, “נאצר מחכה לרבין אי אי אי יי”
שוב הפאניקה חוזרת, ידידיי
ואשכול גמגם “קדימה!”
ומשה דיין נכנס שוב פנימה…

ובשבע ארבעים וחמש בדיוק,
משכנו כולנו –
גם ה”אייס” גם ה”קאלוק”…
ובבור מחייך מרדכי המפקד
והפצצות נכנסו – ישר ל”מוקד”…

והייתה אז תחושה, חזקה מתמיד
כי נוכל כל אויב באזור להשמיד
כי כולנו משפחה מלוכדת אחת
איזה כיף לנצח, הוי כמה נחמד…

“ניצחנו” אמר הגנרל השרמנטי,
חזק ומהר, ומאד אלגנטי…
הטייסת יצאה למסע ניצחון
עלילות גבורותיו, הם רק קצה הקרחון…

והארץ “שקטה” ארבעים שנה
ובכל פסח שאלנו, “נו, ומה נשתנה?”
פה הכרס תפחה, שם צימחה לה קרחת –
וכך, גם גדלה לה אצלנו התחת,
ה”קונספציה” והשתן שעלו אל הראש –
הביאונו להפתעת שנת שבעים ושלוש…

מלבנון נסוגונו, אך שבנו שנית;
את “אילת” כבר אבדנו, עכשיו את “חנית”…
ב”בינת-ג’בייל” וב”דאבל” הקושי גדול
וצה”ל ספג גול אחרי גול…
חיל האוויר את ה”טבע” תקף
בתל אביב חגיגה, והצפון- שוב חטף…
מבול של קטיושות, ומעזה קסאם –
וחלוץ התנתק, והלך לו משם…

ולפתע, כבר אין לערכים כבוד,
והיהודים שם למעלה, שכחו לעבוד
והצרות ניתכות ישר מן האמתחת
זעקי אהובה, הוי ארצי המובטחת…

כך, התהילה לעולם חולפת
ואת הארץ עננת קדרות אופפת
ואין מנהיג ואין עגלון לממשלה
והדרך מתמשכת, והיא רק מתחילה…

ואם האחרים עוד יוסיפו לקמבן –
את המנגינה הזאת, לא נפסיק לנגן…
ואם גם בארזים השלהבת נפלה –
אנחנו עוד נמשיך למשוך העגלה,
ואם גם קול התותחים
עדיין לא נדם,
נדע כי תפקידנו עדיין לא תם….

קיסריה 8.6.2007 במלאות 40 שנה לששת הימים

“Rejoice not when your enemy falls”. (Book of Proverbs, 24-17)

By Yitzhak Nir. Painter. (Former I.A.F Fighter pilot & EL AL Captain). 

During the “War of Attrition” (between Egypt and Israel, 1967-1971) I served as an Operations officer in I.A.F Squadron 119 in Tel Nof (Mirage III C & R aircraft), under the command of Major Ran Ronen–Peker and Major Amos Amir.

In the late afternoon of April 28 1970, I scrambled as a leader of two Mirage III aircraft with my Wingman Lt. Dror Harish, to intercept four Egyptian “Sukhoi 7” that were flying at very low altitude toward our intelligence site at “Um Hashiba”, some 20 miles east of the Suez Canal. The Egyptian pilots aborted their mission as soon as their radar detected us approaching. As they were turning back westbound, they jettisoned their heavy bombs to the Sinai desert below. They lit their “afterburners” and accelerated to supersonic speed, in an attempt to return to their air base near Cairo.

As we dove after the last Egyptians Sukhoi, his two bombs exploded under my Mirage’s fuselage, damaging my two heat seeking air to air missiles, putting one of my two canons out of commission and peppering my plane with many shrapnel hits.

Instinctively, I shut down my afterburner, retarded the throttle and pulled up to a safer altitude. My speed decreased sharply.

I debated: “To abort my mission or to continue ??? “

I continued ….

In the meantime my Wingman launched his heat seeking air to air  missile to the rear Sukhoi of the rear pair. a trail of fuel came out of its right wing’s rout,  but the  plane continued to fly very fast, crossing the Suez canal heading home!…

I told him to leave this Sukhoi and  shoot down it’s  leader. He did it successfully.

Now, the Sukhoi had greatly increased the distance between us. After my first heat seeking missile was launched, did not guide and hit the sand, I realized that only my single operating canon would have to do the work, if at all… However, for that I had to close the distance between us to a cannon range, at some 700 knots (about one mile every five seconds), while continue flying “low & fast” over to the Egyptian side of the Suez Canal…

It was a long chase at a very high speed and low altitude over the desert. He probably saw me and started desperate turns from side to side in an attempt to destroy my aim. Those maneuvers helped me close the distance and to achieve a firing range.

I think he was frightened and probably knew nothing about aerial “dog fights”…

I fired some 3 bursts from my crippled canon at perfect aiming but did not see any hits. Suddenly, after the third burst at some 300 yards,  his Sukhoi pulled up sharply and literally, “stood up” in the air!

I was expecting his canopy to fly off, the ejection seat to rocket out and his red and white parachute to open. None of those happened…

Without thinking, while closing up the distance between us in seconds, I shouted into my oxygen mask: “Eject idiot! Ejeeeccttt!!!” He did not hear me, of course…

His Sukhoi flipped over abruptly and crashed into the desert, leaving a huge fireball in the sand.

There was no parachute…

At sunset, while watching Sinai’s mountains darkening slowly, I was not happy.

* * *

Ten years later, in 1981, I exhibited my first small version of this painting at the National Israeli Theater – “Habima” in Tel Aviv. In 2012, I exhibited the current version, in my retrospective “one man show” at the “Jerusalem Theater” in Jerusalem.

In this painting, you the viewer, are in the middle of the hunting scene. You are shooting at a young white bird, through a Mirage’s gun sight… Moreover, at the same time you are the hunted bird…

The painting is a universal homage and tribute to all fighters who did not return home safely…

* * *

“When your enemy falls”  2011- בנפול אויבך (Oil & Tempera on canvas glued to wood. 275 cm. x 175 cm.)

Captain Nir Yitzhak.1969. “Refidim” I.A.F Air base. Sinai Desert.