“נחיתת ביניים”

החלון שנפל על ציור השמן הישן וקרע בו צלקת מכוערת לא הותיר לי ברירה: שחזור, או מחזור…

את טיסן הנייר נאלצתי למחוק כדי לציירו מחדש. צבעו הלבן, שיָבָש כבר לפני למעלה משלושים שנה, היה מבוקע.  סיבי קנבס הזדקרו מתוכו כמו מתחבושת פרומה של פציעה עתיקה. נדרש היה שיוף עדין בנייר-זכוכית כדי להסירו מהבד הפגוע, ולהכינו לעבודת התיקון העמלנית המצפה לי.

טיסנים רבים כמוהו שיגרתי מחלונות ה”לקסינגטון” העתיק אל השדרה למטה. גגות הבניינים הגבוהים בלעו כבר מזמן את כולם.

הוא, שהיה פעם לבן וגאה, הפך לאיטו לערמה קטנה של אבקה צהבהבה.

ילדותי האבודה בעמק-ארץ-תפארת, היתה מונחת עכשיו, אין חפץ בה, על רצפת הדירה.

שמיה הקפואים של ניו יורק בחורף אלף תשע-מאות שמונים ושתיים, הנשקפים מהציור שהושחת, עדיין הבהיקו בשמש אחר-הצהריים. הבד שקניתי אז ב”אָרט-בּראון”, היה עכשיו העיר-הגדולה עצמה:  ממרום הקומה השבעה-עשר, נראתה השדרה האין סופית מתחתיי, כמו נהר ארוך ואפל. כתמי מכוניות זוחלות והדי צופרים עמומים בקעו שישים מטר מתחת רגלי.

הן עדיין מונחות שם, על אדן החלון, רגליי. מעל מפיץ החום החלוד שנצבע פעמים רבות בצבע שהיה פעם גם הוא לבן.

אוירה העכור של מנהטן שידר ריחוק ושלווה של ביטחון שקט. ביטחון היונק עוצמתו ממגרדי-השחקים הנמשכים עד האופק: כידונו השלוף של ה”קְרָייזְלֶר”, צלליתו הכבדה של ה”אֶמפָּייר-סטייט-בּילדִינג”, בניין ה”פּאן-אָם” בעל חזית הבטון המרשימה ובדרום הרחוק, גבוה מעל מגדלי העיר כולם – בוקעים מתוך האובך וניצבים לבטח, תאומי-סיאם.

בחייהם ובמותם לא נפרדו.

מבטי נח על כף היד האוחזת פחית “הָיינְיקֶן” ריקה ומעוכה. על אדן החלון נח גם ספר ה”גֶ’פּסֶן” הישן שלי, שעל כריכת העור שלו מוטבעות כנפי זהב שחוקות החובקות את העולם. דפיו אצרו נמלי-תעופה ונתיבי-אוויר בהם ביליתי ימים, לילות, שבועות וחודשים. שנים שלמות של חיים ניגרים בגלות מנוכרת וממכרת.

הן היו שתים. כבדות, קפואות וכרסן בין שיניהן. פחיות בירה אותן העלה לחדרי רוּם-סֶרווִיס עייף בשתיים לפנות בוקר. ליד פתחי החליצה שלהן, הטביעה עיריית ניו יורק הבטחה להחזיר חמישה סנט לממחזר הישר של הפחית. חמישה סנט! לא פחות. גם לא יותר.

היא רצתה בירה. בירה! אחרי כל היין בבּר למטה…

הלומי אלכוהול צנחנו למיטה הרחבה והסתורה. היא בחליפת חלל כסופה שרוכסנה עולה משורשי נשיותה עד קוו הרכס הכפול והנפול מעט, שלה, ואני, בבגדיי.

אינני זוכר אם חלצתי נעליים.

***

ליל ההמראה מאמסטרדם היה ליל סופה קדורני ונזעם. הרוח נשבה במשבים עזים וטלטלה את הג’מבו הענק תוך כדי הסעה ארוכה ואיטית  למסלול שתיים-שבע בנמל-האוויר “סכִיפהוֹל”. זהו המסלול הארוך ביותר בנמל, והלילה נזדקק לכל מטר של אספלט שההולנדים החרוצים סללו, גם למעננו.

הגשם הצליף בפראות. מסלול ההסעה הבריק ממים ופנסי המטוס האדירים האירו גם את העשב השחור המשתוחח ברוח העזה מעבר לשפות המסלול.

…זו תהיה המראת-רוח-צד קשה… הרהרתי, מקונן בליבי על המיטה הרחבה והחמימה אותה עזבתי  לפני שעתיים. …אף חוגלה או שחף תועה לא עפים בשעה כזו. רק אנחנו… המשכתי לקונן בדממה.

תקרת העננים הנמוכה, המוארת קלושות מהחזרי אורות הטרמינל, זרמה במהירות מעלינו במהירות מאה ושלושים קמ”ש. העננים השחורים דהרו מכיוון דרום מערב לכיוון צפון מזרח בגובה של שבעים מטרים לערך, ממטירים בדרכם גשם זלעפות על השדה. החזית-הקרה המסתירה בכנפיה הרחבות את ענני ה”קומולוניבוס” האכזריים חיכתה לנו. הם, “סִי-בִּיז” אימתניים, מתחבאים בתוך שמיכת ענני הגשם העבים, ואורבים לנו לאחר ההמראה.

זה היה אחד מאותם לילות בהם אינני אוהב, בלשון המעטה, לטוס.

היינו שלושה: הקברניט ג’ורג’ לוין, מהנדס-הטיס רפי רוטמן וטייס המשנה – אני. ואנחנו, בשלוש לפנות בוקר ובחשכה שלא תיגמר, מגלגלים קדימה את המפלצת על שמונה-עשר צמיגיה הענקיים. שלוש מאות ושבעים טון של אלומיניום, מטען ודלק הקרבים אל מסלול ההמראה.

מחכה לנו טיסת-לילה מייגעת: שמונה שעות של אוקיינוס אטלנטי אפל, מאמסטרדם לניו יורק.

והולנד? הולנד ישֵנה…

“רוח שבעים קשר, עם משבים, כיוון שתיים שלוש אפס!” שבר הפקח את הדממה בקוקפיט כשהפניתי באיטיות את חרטום המטוס אל מרכז המסלול, נזהר שלא להחליק אל שדות הבוץ האפלים.

חזרתי והרצתי בדמיוני את ההמראה, אותה עלי לבצע בעוד חצי דקה:

המסלול יהיה חלק מאוד ומבריק מהמים שעליו, הרוח הפראית תגיח במשבים עזים מצד שמאל וארבעת מנועי מטוס המטען הישן ישאגו בכל הכוח שנסחט מהם. כך נאיץ בכבדות לכל אורכו של המסלול בן ארבעת הקילומטרים. ואז, במהירות של מאה ושמונים קשר, (שהם כשלוש מאות ושלושים קילומטר בשעה)  אמשוך בעדינות בהגה כדי לנתק את הענק הכבד מהקרקע. רק האופק-המלאכותי הכחול שחור, בעל צלב המחטים הצהובות, יראה לי את הדרך למעלה. וכאשר ניפרד מהאדמה, בזווית של חמש עשרה מעלות, פנסי ההמראה שלנו יפגשו את העננים המכסים את הארץ ויִצרו הילת אור מסנוורת ומעוורת. ים של ערפל מואר ימנע מאיתנו לדעת איפה השמיים והיכן האדמה. באותן השניות נאלץ לשים מבטחנו במכשיר הזה, ונתפלל שלא יבגוד…

כשאבקש מג’ורג’ לוין לכבות את הפנסים, החשיכה בחוץ תהיה מוחלטת. רק הבהובה האדמדם של תאורת הנגד-התנגשות המסתובבת שלנו, המוחזר מענני הגשם הכבדים, יעיד כי אנחנו נמצאים באוויר. במרק עננים סמיך.

המתח גובר בי לקראת הגעתנו למסלול וגם הגאווה איננה מצליחה לרפות אותו: …הלילה לא יהיה ירח, בחוץ סופה משתוללת, ואני אמריא את המפלצת!…

ג’ורג’ לוין שותק. רפי עסוק בדממה בלוח המכשירים שלפניו ואני מיישר על המסלול המוצף וסחוף הרוח את הג’מבו שכבר ראה ימים יפים מאלה.

ובחוץ – חושך מצרים.

כשהגענו לבסוף לפנות בוקר לתפוח-הגדול, המיטה במלון לקסינגטון הישן, בבוקר הניו יורקי החורפי והצח, נעמה לי יותר מאי פעם.

***

מהקומה השבעה-עשר של מלון “לקסינגטון” הייתה  מנהטן ידידותית בהרבה מהמראת הבלהות אמש:

..איך הוא הפקיר את ההמראה בידיי?!  האם השועל הזקן חשש יותר ממני ונתן לי, לטייס המשנה שמעולם לא התנסה בתנאים כאלה לשבת-על-ההגאים? ולא רק ‘לשבת’ אלא ממש להפעילם! ואיך זה שהוא, הקברניט המנוסה בתבל, עם מיליון שעות טיסה, פשוט צפה בי? מוזר. אולי מפאת שתיקותיו  לא ירדתי לסוף דעתו? ואולי בגלל מוראות ההפצצות כשהיה ילד בן עשרים המטיס “מבצרים-מעופפים” מעל גרמניה, השתבשה עליו דעתו דווקא אתמול?..

העפתי מבט מפוהק בקיר הלבנים הישנות מחוץ לחדרי: חלון שווילונותיו מוסטים נשקף אלי, מנורת הקריאה שעל השידה דלקה והמיטה נחה לבדה… איזה יופי!

התאמצתי להציץ פנימה: …מי זאת שם? אולי תצא מהמקלחת?…  נו די. אין שם איש ולבטח לא אישה. מכל מקום לא האישה שאני רוצה בה, הרהרתי מפהק וירדתי ללובי.

שטיח ישן ולא נקי במיוחד, כורסאות עור שצבען האדום נשחק ונסדק ברבות השנים, נברשת זכוכית ענקית וסרת טעם, קירות וורדרדים ושומרי-הסף: ה”בֶּל-קֶפטֵנס” המגוחכים,  במדים שחורים וכובעי מצחייה אדומים עם סרט זהב על ראשם.

…שיט. הערב המלון ריק מכל חברי. השביתה הגדולה קרקעה את כולם לנשותיהם, לילדיהם, ולכלביהם ורק אני תקוע עם ג’ורג לוין! מאין לכל הרוחות, יבוא עזרי?

“מה אתה עושה כאן?” צהלו שתיהן.

“אני? אני עובד כאן. ומה אתן עושות פה?”

…צילי וגילי! בלה-מבולבלה וסופיה היפה! שומר פתאים השם… צהלתי בליבי.  …סופיה היפה, משאת חלומותיי מימים עברו! היא ולא אחרת! מכל הנשים שבעולם היא ניצבת מולי בכל הדרה, בארצות-הברית של אמריקה, בניו-יורק-סיטי, במנהטן, בלובי של הלקסינגטון…

ליבי התחיל להלום בקצב: “אולי הלילה הוא הלילה?!”

“יש לנו כרטיס פנוי. אתה רוצה לבוא איתנו להצגה בברודווי?” שאלה בלה ‘בלַהבלַה’, כשחיוך מטופש שפוך על פניה העגולים. נעצתי מבט בפנים הבהירות והמנומשות המעוטרות בפוני בלונדיני שכאילו יצא מכביסה וייבוש: …לא בך אני רוצה, אבל אשלם חמישים דולר כדי לשבת ליד סופיה היפה. הלילה, סופי, סוף-סוף תהיה שלי!..

ישבתי בין שתיהן עולץ, בכורסת עור משומשת בשורה האחרונה ביציע. קשה יהיה להבחין מכאן בהתרחשות שתתחיל על הבמה בעוד דקות מעטות.

…רק למה סופיה היפה לא אומרת כלום? ולמה אלי איננה מחייכת?  את מי מעניין המחזמר כאשר ההצגה האמיתית עומדת להתחיל עם רדת החשיכה על ה”וורמונט-ת’יאטר” הישן?..

האולם הדיף ריח שטיחים עתיקים וטחב קל. אבל ריח הבושם מימיני ושמאלי התחיל לנבא טובות.

סוף סוף חושך. אני מגניב מבט אל סופיה: היא נועצת את עיניה במבט חסר הבעה אל הבמה. העלילה טיפשית והלחנים – חיקוי ל”שיער” ודומיו. בלה ‘מבולבלה’ מרותקת כולה למתרחש על הבמה שלושים מטרים לפנינו וחיוכה האווילי משהו, מרוח על פניה.

לפתע, תזוזה. רחשים. מימיני מישהי קמה מכיסאה.

מה קורה סופיה היפה? סופי שלי!?

ואז, כמו באגדת-הדשא, “פתאום היא קמה, מסתובבת והולכת!!”

“סופי לאן?” רציתי לצעוק. אבל היא, בהליכה מעכסת ואצילית על עקביה הגבוהים, כששמלתה צמודה לירכיה היפים ומתוחה על שדיה הקטנים והמוצקים, ללא מילת הסבר, בחשיכת התיאטרון, נעלמה מחיי. לנצח.

טוב. רע מאד!

נשארנו שניים. הלכו חמישים דולר.

…מה לי ולבלה ‘ארבֶּלה’? שוב אישן לבד במלון? איך זה קורה דווקא לי?… “קיבינימט” אני מסנן בשקט. איזה בזבוז של תנאי-פתיחה אידיאליים.

אבל “ההצגה-חייבת-להימשך” נחמתי עצמי בלי חמדה. וההצגה נמשכה…

שמי הלילה של מנהטן היו בהירים. בלילה כזה אפשר לראות כוכבים רבים בשמים. אבל הילת האור מאלפי גורדי השחקים מונעת ממך לראותם. גם אם תמתח צווארך לקצה גבול היכולת כדי להביט למעלה, אל מעבר לפסגות המגדלים האדירים האלה, אי אפשר לראות כוכבים במנהטן.

באופן מפתיע משהו, האוויר היה חמים. צעדנו מזרחה לאורכו של רחוב ארבעים ושש, חוצים את שדרות “אמריקנס”, “החמישית”, “מדיסון” ו”פארק” בואכה אל “לקסינגטון-אבניו” ו’הביתה’.

סילוני קיטור פרצו מפתחי אוורור בצדי הרחובות. מתחת למעברי החצייה הרבים עליהם צעדנו במהירות, רעמו מדי פעם בקול עמום רכבות התחתית. עדרי פילים עיוורים הדוהרים ביערות תת קרקעיים.

בלה מפטפטת, מצחקקת ומקשקשת ואנחנו קרבים למלון. היא מלהגת ואני נזכר במילותיו של שלום חנוך:

“… ואותי ירדנה מעניינת יותר מהכול…”

הפאב “פּול רֶוויר” ממוקם במלון שנים רבות. בקצה הלובי אתה יורד שתי מדרגות, פותח דלת עץ צדדית בעלת מראה מסתורי, ובבת אחת מתגלה עולם אחר: אפלולית נעימה, רצפת עץ חורקנית, רהיטי עץ כבדים וכסאות נוחים. תמונות שמן של גנרלים ממלחמת האזרחים תלויות על קירות ספוני עץ ומלצרים שקטים וענייניים  נעים חרישית ואיש לא כותב שם בעברית על החשבון הערוך בכתב יד: “לא כולל שרות”.

מתחת לבר, בקומת המרתף, מתנהל לו מועדון לילה: אולם נשפים דרום אמריקני. מצהלות שמחה ומחיאות כפיים של קהל המריע לרקדני הפלמנקו, בוקעות מדי פעם בפעם ועולות אל אוזני היושבים בפּוֹל רֶוִויר.

החלטתי לשטוף את מצב רוחי העגום ביין אדום.  בלה לא הרפתה ממני, וסירבה לעלות לחדרה.

“גם אני אשתה אתך” הודיעה בנחרצות. התיישבנו בפינה אך מצב רוחי לא השתפר. אלא שאט, אט, אחרי הכוס השנייה של קברנה-סוביניון התחלתי להתנתק. פטפוטיה הפכו למנגינת רקע מזיקה פחות ופחות. השמחה ההיספאנית שמתחתנו, צליל הקסטנייטות ומחיאות כפיים הקצביות, חלחלו גם אלי. הזמנתי כוס שלישית. ראשי החל להיות כבד וליבי הפך לקל יותר ויותר. יין משמח וגם משכיח.

…אבל למה היא לא מפסיקה לעשן?…עיניי התחילו לצרוב.

“כמה כוסות שתית כבר?” שאלה לפתע, צרודה משהו.

“אני? שלוש” עניתי. “אבל אחרי הכוס הרביעית, כל אישה נראית לי כמו מלכת-אסתר” השבתי לתומי.

היא נעצה בי מבט ארוך ומוזר, עטויה במין בגד חלל כסוף עם רוכסן המפלח אותו לכל אורכו. בשיער הבלונד היבשושי שלה, בעיניה הבהירות וחיוכה המאנפף, צהלה מיניה וביה בקול מנצחים: “אז תזמין עוד כוס!”

שסע הרוכסן בסרבל האסטרונאוטים שלה נפער מעט כשנרכנה בשמחה אל השולחן, מרימה אלי את עיניה הכחולות. שתי גבעות לבנבנות עדויות נמשים חיוורים בהקו אלי באפלולית ולא הותירו מקום לספק. גם צופה פחות מנוסה ממני היה קובע בבטחה: חזייה, היא לא לובשת הלילה…

האסימון נפל. לא אני צדתי את סופיה היפה כי אם נפלתי שתוי לרגליה של בלה ‘אהבֶּלה’…

אחר כך בחדרי, ביקשה שאזמין בירה משרות-החדרים!

היא נרדמה מיד. ואני, הלום יין, חלצתי באחת את שתי הפחיות.

***

התעוררתי מטושטש. השמיים היו כחולים, האוויר צונן, המיטה פרועה ואני לבדי! הוי כמה נחמד להיות שוב לבד…

בפינה, על השטיח בעל כתמי החלודה החומים נחה לה פחית “הייניקן” קמוטה ומלאה למחצה, בתוך כתם כהה ורטוב שהלך וגדל. הרמתיה לפי ולגמתי קלות. במתינות. בירה בבוקר איננה יאה למעשים פזיזים.

שלפתי מהמגירה ניירות כתיבה ובפיזור נפש התחלתי לקפלם מעשה אוריגמי, לטיסני נייר.

בזה אחר זה שיגרתים למסע אל זרמי האוויר החמים העולים ממפוחי המזגנים שעל הגגות. רובם נחתו אי-פה, אי-שם או נעלמו בשדרה הכהה מתחתי. רק אחד נסק במעגלים הולכים ומתרחבים, דאה מעלה ונעלם בהילת השמש המסנוורת.

 

הוא נדמה לי אז, כזכר בין הדבורים, הממריא  אל מַלכּתו, למעוף-האהבה הראשון והאחרון בחייו.

***