רטרוספקטיבה

(משמאל לימין: רס”ן אברהם שלמון, רס”ן אשר שניר, סמל שרה בן נון, סרן יצחק ניר. טייסת 119 תל נוף. 1970)

תערוכת יחיד: דיוקנו של טייס מצרי כציפור פצועה

“לעולם לא אשכח את התחושה המעורבת של ניצחון ועצב שהרגשתי כשהתרסק ונהרג מול עיני טייס מצרי, שהבין שניות קודם שגורלו נחרץ”, קובע יצחק ניר, טייס קרב לשעבר שלחם במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה. לא אחת היו חייו בסכנה, ולא אחת זקף לזכותו פגיעות בטייסים מצרים וסורים. כיום, 41 שנה לאחר שהשתחרר מהצבא, ניר עוסק באמנות. בתערוכת יחיד בתיאטרון ירושלים, “תמונות בנתיב” שמה, הוא מציג מעין יומן מסע מצויר של חייו: נופי ילדות ואדם, שמיים ואדמה. התערוכה תישאר פתוחה עד 21 ביולי.

נשמע שעוד לא השתחררת מהשירות. הציור אצלך מתקשר לטיס?

“בסופו של דבר או שאתה מצליח לשדר מה שרצית או שלא. או שבדמות קיים חיוך מהול בעצב או שלא. או שבמבט הציפור קיימת אימה והבנת הקץ או שלא”.

במלחמת ששת הימים, טס ניר במטוס הווטור (אזניה) מעל סוריה, ירדן, סיני ומצרים וצלף בכוחות הסוריים. לאחר מכן עבר להטיס מיראז’ים ובמהלך מלחמת ההתשה, השתתף בקרבות אוויריים עזים, הפיל שני מטוסים ופגע קשות במטוס נוסף. אחת ה”הפלות” היא שהובילה לציור שמעסיק את ניר יותר מ- 30  שנה. “בנפול אויבך” מתאר את רגעי האימה של הטייס המצרי מבעד לכוונת המיראז’, כשהוא מבין שגורלו נחרץ. “הפלתי טייס מצרי שהיה חסר ניסיון. לפי התמרונים הנואשים בהם ניסה להתחמק מהכוונת שלי והצורה שהוא התהפך ידעתי שהוא הבין שזה הסוף. לאחר הפגיעה קיוויתי שהוא ינטוש, צעקתי לו צעקתי לו: “קפוץ אידיוט, קפוץ!!!”. המצרי לא קפץ ולנגד עיניו של ניר, הסוחוי התרסק בלהבה אדירה על החול המדברי. “הוספתי לי עוד קרקפת, אך הרגתי טייס צעיר וחסר ניסיון. לא הייתה שם שמחה”.

את עינה המבועתת של הציפור העתיק ניר מזיכרון כואב אך מדויק של אמו ביומה האחרון. “אמי סבלה ממחלה קשה ובשעותיה האחרונות, כשגססה בבית החולים והכרתה הייתה באה והולכת, עיניה כמו יצאו מחוריהן ברגע מפוכח של הבנה, שהגיע הסוף”.

 “הייתי עוצם עיניים ועדיין שומע את הזמזום”

ניר גדל בקיבוץ מרחביה בעמק יזרעאל. כשפרצה מלחמת השחרור היה בן ארבע. הוא מתאר כיצד יחד עם בני משפחתו הוא קפץ בין שוחה למקלט, מנסה לחמוק מהפצצות שהטילו המטוסים הסוריים. “אני זוכר את הסירנות, את הריצה למקלט ואת הבומים לאחר מכן. היינו שוכבים על הרצפה, כי ידענו שהרסיסים עולים למעלה. מפעם לפעם שמענו על חבר קיבוץ שנהרג, פעם אחת זו הייתה אימא של חבר לגן. מישהי שהכרתי”.

בלילות בחדר הילדים, הרחק מהוריו, לצד ילדים מבוהלים כמוהו, דמיין בחשיכה את מטוסי הפרופלור מנמיכים טוס, מגיחים מתוך השמים האפלים, מוכנים להפצצה. “לא הצלחתי להירדם”, הוא משחזר. “הייתי עוצם עיניים ועדיין שומע את זמזום המטוסים. אפשר לומר שמטוסים אז התקשרו לי עם משהו מאוד מאיים”. כעבור שנים לא רבות, האימה כבר התחלפה בהערצה ובאהבה גדולה למטוסים: “מעולם לא החלטתי להיות צייר, אבל בהחלט החלטתי להיות טייס” הוא אומר. “אני זוכר את התמונה הזו מאוד בבהירות. ישבתי בארגז החול בגן הילדים ומטוס הספיטפייר של חיל האוויר הישראלי עבר מעלי מגובה נמוך. התרגשתי, ידעתי שהוא שם בשביל להגן עליי והחלטתי שלשם אני רוצה להגיע”.

ב-1971, עם סיום שירותו כטייס קרב בקבע, הצטרף ניר לשורות אל-על. נקודת המבט הבלתי שגרתית מתא הטייס עודדה אותו לחקור את השמים, את הגוונים הדקים המשתנים בין אור לצל, את השקיעות ואת הזריחות. במיוחד התעניין באופן בו נראה ענן במבט מלמעלה, מנקודת ראותו של טייס. בעבודותיו המוקדמות ניסה להשיג דיוק פוטו-ריאליסטי. היום הוא נוטה לסגנון חופשי יותר, מהיר: “כשאתה בתחילת דרכך כצייר אתה משוכנע שהכול מתחיל ונגמר בטכניקה ודבר זה נכון, כשאתה עוד לא יודע לצייר”, הוא אומר. “צייר שחש שיש לו את הכלים, יכול גם להרשות לעצמו חופש לצייר איך שבא לו. ציור לפי מצב הרוח, ללא הפחד שהדבר יפגע באיכות המוצר המוגמר בסופו של דבר זהו המעבר מהראש אל-הלב”.
על התערוכה, שהיא גם סיפור חייו, אומר ניר שהיא “בעצם על יחס של אדם, שניחן בכישרון בינוני, שלוקח את עצמו ברצינות ומתייחס לאיכות כערך. המסר (אם קיים) הוא, שאם יש בך כישרון רגיל המשולב בהתמדה בלתי רגילה, כל אחד מסוגל להגיע להישגים מדהימים”.