הציור והטיס הלכו אצלי יחד יד ביד כל השנים

יעקב בר-און / מקור ראשון/ פורסם: 03.07.2012 17:38

———————————————–

זהו סיפורו הבלתי שגרתי של יצחק ניר, 69, אחד הטייסים הנועזים של חיל האוויר , תושב מגדלי נאמן, בצפון הרחוק של תל-אביב, שפתח בימים אלה את תערוכתו המקיפה ‘תמונות בנתיב’

הרומן של יצחק ניר עם הטיס החל ברגל שמאל. מגיל ארבע-חמש, בקיבוצו מרחביה, יש לו זכרונות מהרבה אזעקות ובעקבותיהן ריצה מפוחדת למקלטים. “משום מה הסורים אימצו במלחמת השחרור את הקיבוץ שלנו כיעד להפצצות במטוסי ‘הרוורד’ שלהם”, הוא משחזר. “אני זוכר את עצמי לא ישן, בלילה בבית הילדים, מסתכל בחושך על מיטות הילדים הישנים ומדמיין לעצמי את זמזום מטוסי האויב, ההולכים ומתקרבים”.

ואז…
“די מהר נגמרה המלחמה והכול השתנה. היינו מביטים בהערצה למטוסי הספיטפייר שהמריאו מבסיס רמת-דוד הדי קרוב וחגו מעלינו. לבי נפעם נוכח מטוסי חיל האוויר. די מהר התאהבתי בעניין הזה. התחלתי לזהות את המטוסים השונים לפי הרעש שלהם וציירתי אותם. לא רק שאספתי ושמרתי כל פרט שנגע להם, אלא גם קיבלתי אישור מיוחד במינו מהמורה חוה, שכאשר אשמע מטוס מתקרב לטיסה נמוכה מעל מרחביה, אהיה רשאי לצאת מהכיתה כדי לצפות בו”.

זהו סיפורו הבלתי שגרתי של יצחק ניר, 69, אחד הטייסים הנועזים של חיל האוויר ובהמשך טייס אל על שנים רבות, תושב מגדלי נאמן, בצפון הרחוק של תל-אביב, שפתח בימים אלה בתיאטרון ירושלים, את תערוכתו המקיפה ‘תמונות בנתיב’.

עוד מעט נגיע לציוריו המרשימים של יצחק, אבל תחילה המשך הסיפור התעופתי. “כולי הייתי מכוון למטרה אחת”, הוא משחזר. “בהיותי בן תשע אמא שלי שכנעה את הנהג של הקיבוץ, אחיו של מאיר יערי, לקחת אותי לטקס חנוכת המסלול החדש בבסיס רמת-דוד. בניתי טיסנים, קראתי הרבה על מטוסים, הייתי בגדנ’ע אוויר וכבר בגיל 16 דאיתי בדאונים והרגשתי בעננים כשכעבור שנה הטסתי סולו פייפר”.

כשהתגייסת לחיל האוויר כבר היית צייר?
“הציור והטיס הלכו אצלי יחד יד ביד כל השנים. כל שנות הילדות והנעורים ציירתי תמונות מהווי הקיבוץ, לצד ציורי אווירונים. עם כל חלומות הטיס שלי תמיד הייתי גם בוועדת קישוט וכאלה. נר ראשון, נר שני. מעבדות לחירות. משה רבנו וכו'”.

איך הלכו יחד הטייס המאצ’ו והציור?
“לא הייתי מאצ’ו, אלא ילד שרצה להיות טייס. לעומת ציירים בדורות קודמים, שהציור היה אצלם ברצף, מאז היותם שוליה בילדותם, אצלי הייתה הפסקה ממושכת כשהייתי כולי ורובי בתוך העניין של הטיסה הקרבית. אבל פרשתי מחיל האוויר בסביבות גיל 28, לאחר שלא ראיתי עצמי כמפקד. כל מה שרציתי זה לטוס”.
עם הפלת מטוסי האויב שלך, אולי היית יכול להיות מפקד חיל האוויר…
“כשקיבלתי כנפיים בהיותי בן 19 וחצי, למעשה התגשם חלום חיי. לא חלמתי לפקד. לא חלמתי להילחם. כל חלומותיי התנתבו לכיוון הטיס”.

כמה הפלות במאזנך?
“השתתפתי בחמישה קרבות אוויר במלחמת ההתשה. במהלכם פגעתי בשלושה מטוסים. טייס מצרי נהרג, טייס סורי נטש ליד שדה תעופה בדמשק וטייס מצרי נוסף הצליח לנחות”.

והמטוסים?
“מיג 21, מיג 17 וסוחוי 7” ופגעתי במיג 21 .

מהציור שאתה מציג בתערוכה – ‘בנפול אויבך’, זו הכותרת שנתת לה – עולה שההפלות לא היו משוש חייך.
“הציור הזה נעשה לאחר שחזרתי בגיל 35 לציור. בהיותי טייס באל על, קנתה לי יום אחד אשתי הראשונה שתחיה כן ציור ובד, ושמה את זה בחדר העבודה, כיאה למי שידעה על כישרון הציור שלי. ציירתי פורטרט שלה בשחור-לבן בין הקרבות האוויריים. במסיבות של החיל הייתי עושה קריקטורות שכמעט לא שרד מהן דבר.

“הציור ‘בנפול אויבך’ נוצר מתוך הרגשה שיש סיפורים שרק אני יכול לספר עליהם. פתאום באה לי מול העיניים ציפור מבועתת ומבוהלת שעושה תנועה חדה של מטוס קרב שאני ‘יושב’ עליה עם כוונת המיראז’ ויורה בה בעודה משמיעה צרחת מוות. כלומר הופיע שם הטייס המצרי האומלל שהבאתי למותו לאחר שרדפתי אחריו הרבה מאוד זמן. ‘קפוץ אידיוט! קפוץ!!!’ צעקתי לעצמי לתוך מסכת החמצן.  רציתי שיצנח ויינצל. לעומת ההפלות האחרות שלי, ההפלה הזאת לא עזבה אותי, מאחר שלא ביקשתי את הרג טייסה.

“כשראיתי את הטייס הסורי נוטש את מטוסו, החופה שלו עפה באוויר ונפתח המצנח שלו, אני הייתי מבסוט. עשיתי את שלי. הפלתי את המטוס שלו והוא נטש. אף פעם לא חיפשתי להרוג אנשים. זה החינוך שקיבלתי במרחביה ובשומר הצעיר. זה גם האופי שלי ושל יוצאי חיל אוויר אחרים. לא נולדנו להרוג אלא להגן על המדינה”.

מה חווים בהפלה?
“בהפלה הראשונה הייתה לי שמחה אדירה. עוד חלום שהוגשם. כמה מידידיי הטובים בין הטייסים אין במאזנם ולו הפלה אחת. בימים ההם אם הפלת מטוס אויב לפחות פעם אחת, זה נחשב לך כתעודת בגרות, או כמו שהאינדיאני הצעיר היה חוזר עם קרקפת על החגורה שלו. לא משנה כמה קרקפות יש לך. הראשונה קובעת. ההבדל בין הפלה אחת לבין כלום הוא כמו בין יום לבין לילה”.

הוא המשיך לטוס במילואים עד הגיל המאוחר של 53 כשבשלהי תקופה זו חזר אל הפייפר, אהבת נעוריו. בגיל 28 עבר לאל על. שנים רבות טס כקצין ראשון עד שהפך לקפטן. הוא טס מסביב לכדור הארץ, אל כל היעדים שאל על טסה אליהם, כולל האקזוטיים שבהם. כיצד נראים חייו של טייס? – כדי להמחיש אותם, יצחק מצביע על אחד מציוריו המרהיבים. רואים בו רגליים (שלו) על אדן החלון, פחית בירה, ספר מפות אוויר וטיסן נייר מקופל חג בין גורדי השחקים של ניו-יורק.
מסתבר שזה לא תמיד ביג דיל. היה לא מעט בזבוז זמן הטייסות בין לבין תוך כדי שכיבה חסרת מעש בבתי-מלון. כדי להרוג את הזמן, צייר ביתר חשק. אם טייסים היו לוקחים לדרך ספרים והולכים להצגות ולבילויים אחרים, לי תמיד היו בתיק מכחולים, צבעים. במלון הייתי מניח את המזוודה מעץ שהייתה לי והופך אותה לכן. “הטייס הצייר’, קראו לי’, הוא נזכר. “אם היו טייסים שהסתכלו עליי כעל משוגע, אני הייתי מסתכל עליהם כמו על אומללים”.

לפני שנתיים, התקרקע בגיל 67, כדרישת התקנות. “עד גיל 65 אפשר להיות קברניט”, יצחק מעיר. בשנתיים האחרונות שלי שם חזרתי להיות קצין ראשון, לצד טייסים צעירים שלימדתי ובחנתי אותם. בסוף הכריחו אותי ללכת הביתה. כמו את כולם”.

ואיך היה להיפרד מהטיסה לאחר 50 שנה?
“זה לא היה לי קשה להפתעתי. הדבר אפשר לי לחזור ברצינות אל הציור, לאחר שעד אז לקח לי לא פעם הרבה זמן לגמור ציור. לא היו לי מחויבויות. מתחילת שנות ה-90 איבדתי עניין להציג בתערוכות, לאחר שעד אז השתתפתי בתערוכות קבוצתיות”.

כשיצחק סוקר את ציוריו, הוא נזכר במורתו במרחביה שזיהתה את כשרונו כבר בגיל שש ועודדה אותו לצייר. לאחר שנים שבהן תודרך על-ידי מרים בנימוב, בבית-אלפא, הוא נשלח בגיל 16 ללמוד רישום אקדמי אצל מרסל ינקו, הצייר הנודע, איש עין-הוד.

יצחק: “כל שבוע הייתי נוסע אליו, לאורנים, לארבע-חמש שעות. הייתי לוקח איתי ניירות, סנדביץ’ עם קציצה של קלופס, עולה על אוטובוס ויוצא לדרך. באורנים פגשתי אדם שלא חיבבתי אותו. מרסל ינקו לא היה נחמד בעיניי. האגדות סביבו משום מה לא עשו לי את זה. הוא הכניס אותנו למשטר עבודה מאוד רציני. גליונות גדולים. פחם. הרבה מאוד רישומים של מודלים כשאנחנו מדגמנים לעצמנו. היה לי מאוד קשה עם ינקו שלא ידעתי עד כמה שאמרו עליו שהיה גדול. בעצם, מי שמע עליו בחוץ לארץ? הוא היה נעמד מאחורי כל אחד מאיתנו ובעצם מצייר דרך היד של כל אחד מאיתנו”.

מורים נוספים? – כעבור שנים נסע לאוסטריה, להשתלם אצל ארנסט פוקס, ממחוללי הריאליזם הפנטסטי בציור, ש”אחרי מאות שנים החזיר למרכז הבמה את השיטה שבה ציירו האחים ואן-אייק – טמפרה בשמן בשכבות”. פעם אחת, ב-78′, נסע לסמינר שהוא פתח בכפר אוסטרי ו”התאהבתי במקום”. לדבריו היה נוסע לשם מדי שנה ורוכש את היסודות, הן של קומפוזיציה, הן של צבע, גם של טכנאות ציור. ב-2005 חזר לפקוד את המקום מדי שנה לאחר היעדרות ממושכת.

מדוע ריאליזם?
“כטייס, הסתובבתי הרבה במוזיאונים בעולם. בהם הייתי מתעכב במיוחד ליד ציורים שתפסו, בעיקר של ציירים מפעם כמו רמברנדט. וזאת בניגוד למגמה הכללית שבה הציור האבסטרקטי די משל בכיפה בשנות ה-70 וה-80. הלכתי נגד הזרם. ‘מי בכלל מצייר ריאליזם?!’ שאלו אותי. הייתי משיב שאני הולך אחרי הלב שלי. אי אפשר לטאטא מה שרוב בני האדם רוצים ואוהבים. אני עם הריאליזם מתוך בחירה”.

והטייס שבך?
“הוא ניכר בציורים שלי. הנה ציור שבו רואים התפתחות של ענני סופה שהייתי רואה כשהייתי טס מעל העננים. בציור אחר שלי רואים מטוס טס בין הציפורים. לצד נושאי הטיס, מבצבצת פה ושם מהציורים ליבי, הכלבה שלי”.

מביתו של יצחק, במגדלי נאמן, נשקף מראה מרגיע של הים עם שקיעות, האהובות עליו מאוד. קירות דירתו המוזיאונית מכוסים בציוריו וזאת לשמחת בת-זוגו אסתר, המנהלת בעצמה גלריה ביפו. בנו היחיד שי, שגם אותו צייר לא מעט, עוסק בריפוי הודי וביוגה לצד עסקי הייטק. נופי קיבוץ מרחביה עם החצר הגדולה שבו ושדות עמק יזרעאל, כולל זריחה מעל גבעת המורה, ניכרים פה ושם בציורים לצד דיוקנאות הוריו. הם ניחשו, כנראה, לאן יתפתח התכשיט שלהם ושמרו מכול משמר את ציורי הילדות שלו, שברבים מהם מופיע נושא הטיס.

ככול שיצחק ממריא אל על בציוריו התעופתיים, ומנציח את נופי אירופה בסדנת הציור באוסטריה, במהותו הוא צייר מאוד ישראלי. יצחק נוהג להחליט על יעד מסוים, כמו צוקי הארבל המתגבהים מעל הכנרת, נוטל כלי ציור ויוצא לדרך במיוחד לשם אמנותו. כיום, זה התענוג הגדול ביותר שלו. שם, בשטח, כשהוא מתמכר לציוריו כלעבודת קודש ותופס שלווה, קשה לדמות אותו כטייס הנועז שהתמודד עם מטוסי האויב.